"הסדר המוסכים" אינו עולה כדי הסדר כובל

לפני תביעה למתן פסק דין המצהיר כי ההסדר המכונה בשם "הסדר המוסכים", מהווה הסדר כובל כמשמעותו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים העסקיים"), ולפיכך מהווה חוזה בלתי חוקי אשר יש לבטלו. כן מתבקש בית המשפט להוציא צו מניעה קבוע, אשר נועד למנוע מהנתבעות להפנות כלי רכב למוסכי ההסדר, כפי שיפורט להלן.

הצדדים לתביעה

התובעים הינם שישים ושישה מוסכים מרחבי הארץ, העוסקים בעיקר בתיקוני פחחות וצבע של כלי רכב (להלן: "התובעים" או "המוסכים"), רשימת המוסכים התובעים מפורטת בנספח 1 לכתב התביעה.

הנתבעות הן חברות הביטוח כלל חברה לביטוח בע"מ, אררט חברה לביטוח בע"מ ואריה חברה לביטוח בע"מ, הנכללות בקבוצת כלל ביטוח, המבטחות כלי רכב מפני נזקי רכוש, לרבות ביטוח מפני נזקי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעות" או "כלל ביטוח").

ההסדר הדיוני בין הצדדים

משהועבר התיק לדיון לפני, הגיעו הצדדים להסדר דיוני ביניהם, לפיו יועבר התיק במישרין לשלב הסיכומים, ללא קיומו של שלב הוכחות בתיק. ביום 20.10.2003 ניתן תוקף של החלטה להסדר זה, שכלל הגשת חומר ראיות מוסכם. בנוסף, ניתנה החלטה על תיקון ההסדר הדיוני ביום 11.2.2004, לפיה הצדדים ישלימו את טיעוניהם בעל-פה בפני בית המשפט. הצדדים ניסו להגיע להסדר כולל, ומשלא צלח הניסיון הוגשו בסופו של יום סיכומי הצדדים.

אקדמת מילין

1.         בבסיסו של הדיון עומדת הפרקטיקה אשר זכתה בכלל ביטוח לכינוי "כלל וסע" וכן "כלל וסע פלוס", הידועה גם בשם "הסדר המוסכים" (להלן: "הסדר המוסכים"). פיתוחה של הפרקטיקה החל באמצע שנות ה-90. הסדר המוסכים הוא בעיקרו מנגנון לטיפול בתביעות של המבוטח כנגד המבטחת בגין נזק הנגרם לרכב כתוצאה מתאונה, וכל זאת במסגרת פוליסת הביטוח המקיף. במסגרת ההסדר, ניתנת למבוטח האפשרות לקבל שירות כולל לרכב לאחר התאונה, מרגע קרות התאונה ועד להשלמת תיקון הרכב. אם בחר המבוטח באפשרות זו, כלי הרכב הניזוק מגיע לאחד ממרכזי השירות של כלל ביטוח (להלן: "מרכז השירות") בנסיעה או בגרירה, וכלל ביטוח היא זו הדואגת לביצוע כל תהליך הטיפול ברכב, עד להשבתו תקין למבוטח. מסלול זה כולל בדיקת הרכב והערכת התיקון על-ידי שמאי, אספקת רכב חלופי במידת הצורך, העברת הרכב ממרכז השירות של חברת הביטוח למוסך המטפל, תיקון הרכב, בדיקתו לאחר התיקון ומתן אחריות. חברת הביטוח אף משלמת ישירות לנותני השירותים המטפלים ברכב. המבוטח הוא זה שבוחר את המוסך המטפל מתוך רשימה של כ-334 מוסכים הפזורים ברחבי הארץ, אשר התקשרו עם כלל ביטוח בחוזה לשם ביצועו של הסדר המוסכים (להלן: "מוסכי ההסדר") (רשימת המוסכים הכלולים בהסדר מפורטת במוצג נ/6).

אדון בהמשך בביצוע הסדר המוסכים הלכה למעשה, תוך התייחסות לנושא השמאים המבצעים את הערכת הנזק ולנושא החלפים ומחיריהם.

טענות התובעים

2.         לטענת התובעים הסדר המוסכים, בין הנתבעות לבין שורה של מוסכים ברחבי הארץ, הנוגע לתיקון כלי רכב לאחר תאונה כאשר על הנתבעות חלה חובה ביטוחית, הינו הסדר כובל כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, הן בהתאם להגדרה הקבועה בס"ק (א) והן בהתאם להגדרה הקבועה בס"ק (ב), כפי שיפורט בהמשך. עוד טוענים התובעים, כי בתביעה דנן בית המשפט אינו נדרש לבחינה עובדתית של השאלה האם הסדר המוסכים גורם בפועל לפגיעה בתחרות, וכן אינו נדרש לשאלה האם הסדר המוסכים ראוי לקבל את אישורו של בית הדין להגבלים עסקיים (להלן: "בית הדין"), או לחילופין האם ראוי הוא למתן פטור מאת הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: "הממונה"), אלא רק לבחינה האם הסדר המוסכים עולה לכדי הסדר כובל. לטענתם, אם בית המשפט יכריע כי אכן עסקינן בהסדר כובל, כי אז דין התביעה להתקבל. לטענת התובעים, משמעות הקביעה כי הסדר המוסכים מהווה הסדר כובל, היא כי הסדר המוסכים הינו הסכם בלתי חוקי, ועל כן אסור לפעול על פיו ומכוחו.

התובעים טוענים כי הסדר המוסכים, בהיותו חלק ממדיניות מוסדית של כלל ביטוח וחברות ביטוח נוספות, הורס בשיטתיות את ענף מוסכי הפחחות והצבע לרכב בכל רחבי המדינה, וגורם להורדה שיטתית של רמת השירות הניתנת למבוטחים, עד כדי העמדתם בסיכון בטיחותי עקב שירות זה. בתוך כך, משתלטת כלל ביטוח יחד עם חברות ביטוח נוספות, על ענף תיקוני הרכב על כל חלקיו, לרבות: ענף השמאים, אספקת חלפים, שירותי גרירה וגם על המוסכים עצמם. לטענת התובעים, מוסכים שאינם משתלבים בהסדר המוסכים צפויה להם התמוטטות כלכלית.

עוד טוענים התובעים, כי כלל ביטוח, בהיותה גוף כלכלי בעל עוצמה אדירה, יחד עם חברות ביטוח נוספות, הצליחו להפוך את הסדר המוסכים למנוף יעיל להגדלת רווחיותן, ולכן נדרשת התערבות שיפוטית אשר תאכוף את דיני ההגבלים העסקיים, ותמנע מגופים אלה ניצול לרעה של כוחם. 

לטענת התובעים, הם זכאים לסעד המבוקש מכוח סעיף 4 בשילוב עם סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים. התובעים, בהיותם מוסכים העוסקים בתיקון כלי רכב לאחר תאונה, בתחום של פחחות וצבע, נפגעים מהסדר המוסכים של כלל ביטוח. זאת, כתוצאה ישירה מהסדר המוסכים או לחילופין מהעובדה כי הם נאלצים לקבל עבודה בתמורה למחירים שאינם תוצאה של שוק חופשי, אלא של ההסדר הכובל, הוא הסדר המוסכים.

טענות הנתבעות

3.         הנתבעות העלו מספר טענות מקדמיות. בין היתר, הן טוענות כי התובעים נעדרים זכות עמידה לאור אי הוכחת נזק שנגרם להם. לטענתן, אין לתובעים הזכות לטעון כי ההסדר פוגע במוסכי ההסדר. לפיכך, טענתם היחידה של התובעים הינה כי הסדר המוסכים פוגע בתחרות בין הצדדים להסדר לבין מי שאינם צדדים להסדר. כן טוענות הנתבעות, כי טענה זו יש לדחות הן לגופה, והן משום שכל מוסך רשאי להצטרף להסדר.

לגופו של עניין טוענות הנתבעות כי דין התביעה להידחות, שכן הסדר המוסכים אינו מהווה הסדר כובל.

לטענתן, הסדר המוסכים מהווה "מוצר ביטוחי" שלם ומלא יותר, אותו מציעה חברת הביטוח למבוטחיה. הנתבעות מדגישות, כי המבוטח הוא זה שבוחר את המוסך המטפל כרצונו. אם המבוטח בוחר במוסך מתוך רשימת מוסכי ההסדר, חברת הביטוח משלמת את עלות התיקון ישירות למוסך המטפל. לטענתן, הטיפול ברכב במסגרת הסדר המוסכים הוא יעיל ואיכותי. הסדר המוסכים התפתח כחלק ממאמץ לשיפור השירות, שיפור יכולת התחרות, וכן לצורך מאבק בתופעות פסולות המאפיינות לעיתים את שוק תיקוני הרכב הכוללות, בין היתר, הונאות של חברת הביטוח.

הנתבעות טוענות, כי הסדר המוסכים מעוגן במסגרת הדין ואף מתחייב ממנו, ולכן גם אם יש בהסדר המוסכים יסודות של כבילה, ההסדר איננו הסדר כובל בהתאם לסעיף 3(1) לחוק ההגבלים העסקיים. בנוסף טוענות הנתבעות, כי הממונה קבע כי אין בהסדר המוסכים משום הסדר כובל, וכי גם המפקח על הביטוח במשרד האוצר (להלן: "המפקח") הכיר באופן רשמי בהסדר המוסכים. בנוסף, הוסדר נושא השמאים בעקבות בג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח נ' המפקח על הביטוח, פ"ד נה (3) 625 (להלן: "בג"צ השמאים").

לטענת הנתבעות הצטרפות להסדר המוסכים פתוחה בפני כל מוסך העומד בקריטריונים שנקבעו, וכי מגמתה של כלל ביטוח הינה להכליל בהסדר המוסכים את כל מוסכי היבואנים ואת כל מוסכי פחחות הרכב. עוד טוענות הנתבעות, כי חלקו של הסדר המוסכים בשוק הרלוונטי הינו מזערי ועומד על פחות מ-4%.  

דיון

המועד לעניין הדין החל

4.         התובעים מבקשים לבחון את הסדר המוסכים בהתאם להסדר שהיה קיים במועד הגשת התביעה, קרי: נכון ליום 19.9.2000, ומבקשים הם כי בית משפט יעניק סעד המצהיר כי הסדר המוסכים היה הסדר כובל באותה העת. התובעים טוענים כי אין לבחון את ההסדר המוסכים "החדש", אשר תוקן בעקבות בג"צ השמאים, החל מחודש ינואר 2003. בנוסף, טוענים התובעים כי הסדר המוסכים החדש אינו מאיין את עצם הדיון בתביעה דנן.

מנגד, טוענות הנתבעות כי לא ניתן להתעלם ממה שהתרחש מאז מועד הגשת התביעה, וכי לא ניתן לבקש מבית המשפט לתת פסק דין עיוני הנוגע למצב אשר לא קיים יותר. כך למשל, לא ניתן להתעלם מצו המפקח על הביטוח אשר הוצא בעקבות בג"צ השמאים, המהווה חלק מחומר הראיות שהוגש בהסכמה. כן, לא ניתן להתעלם מצו יבואני הרכב אשר אושר על-ידי בית הדין.

בבואנו לבחון את הסדר המוסכים נשוא דיוננו זה עלינו להבחין בין המצב המשפטי שהיה קיים ערב הגשת התביעה, לבין המצב העובדתי שהיה קיים ערב הגשתה. נבחן להלן את הסדר המוסכים בהתאם למצב העובדתי שהיה קיים במועד הגשת התביעה. בחינה אחרת של הדברים עשויה לסכל עשיית צדק בין הצדדים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מן השינויים שחלו במהלך השנים הנוגעים לעניינו.